פסק-דין בתיק ו"ע 26283-01-13

1.      לפניי בקשת העוררת להארכת מועד להגשת ערר על דרישת תשלום היטל ביוב שנשלחה לה על ידי מועצה מקומית מגדל (להלן: "המועצה") בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) התשכ"ב- 1962 (להלן: "חוק הביוב").

2.      בבקשתה עותרת העוררת להארכת מועד להגשת ערר על דרישת התשלום שנשלחה לה על ידי המועצה ביום 29.11.2009. המבקשת טוענת, כי בטעות סברה שאגרת היטל הביוב המתחייבת שולמה למועצה זה מכבר. נטען כי, בבעלות בעלי המניות של העוררת חברה נוספת בשם דנית כנרת בע"מ. המועצה שלחה לדנית כנרת דרישה לתשלום חוב ביוב אשר שולמה במלואה ביום 9.8.2009. מאוחר יותר, וביום 29.11.2009, נשלחה לעוררת דרישת תשלום היטל ביוב, ובטעות סבר בעל המניות שלה, עו"ד אריה ליכט, כי מדובר באותה דרישה ששולמה זה מכבר, ועל כן לא הגישה העוררת כל התנגדות לדרישת החוב של המועצה. לטענת העוררת, יש מקום להאריך לה את המועד להגשת ערר על דרישת התשלום, נוכח פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בנצרת עמ"נ 53969-09-12 דרוקרמן ואח' נ. מועצה מקומית מגדל, (להלן: "עניין דרוקרמן") שניתן ביום 10.1.2013, ובו נקבע כי גביית היטל ביוב בגין הרכיב של מתקן טיהור כקבוע בחוק העזר למגדל (היטל ביוב) התשנ"ה-1995 אינו חוקי. 

3.      המועצה מתנגדת לבקשה. לטענתה, סעיף 30 לחוק הביוב קובע כי ערר על דרישת התשלום יוגש תוך 30 יום מהיום בו נמסרה לחייב דרישת התשלום, ולועדת הערר סמכות להאריך את המועד עד ליום השישים מהיום בו נמסרה דרישת תשלום לחייב. לטענתה, בהתאם ללשון סעיף 30 לחוק הביוב, אין ליושב ראש ועדת הערר סמכות להאריך את המועד מעבר למועד הקבוע בסעיף. בעניין זה הפנתה המועצה לרע"א 4990/05 ממן יעקוב ו-80 אח' נ. עיריית הרצליה (ניתן ביום 7.10.2009), (להלן :"פרשת ממן"). מאחר שהעוררת הגישה את בקשתה להארכת מועד בחלוף יותר מ-3 שנים מהמועד שבו נמסרה לה דרישת התשלום הראשונה ביום 29.11.2009, או לחלופין בחלוף כ-3 שנים מהמועד שנשלחה לה דרישת התשלום המתוקנת ביום 7.2.2010, הרי דין הבקשה להארכת מועד להידחות.

4.      דין הבקשה להארכת מועד להידחות על הסף, ודין הערר להימחק.

סעיף 30 לחוק הביוב קובע:

" "בעל נכס הרואה עצמו נפגע על ידי דרישת תשלום לפי סעיף 28, רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו הדרישה , לערור עליה לפני ועדת הערר, והועדה רשאית לאשר את דרישת התשלום, בשינויים או בלי שינויים, או לבטלה ; יושב ראש הועדה רשאי להאריך את המועד להגשת הערר עד ליום הששים מיום שנמסרה דרישת התשלום הנדונה, אם ראה טעמים סבירים לכך".

הוראה זו חלה בענייננו מכוח הוראת סעיף 76 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכונית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009. הוראה זו זכתה לפרשנות בית המשפט העליון ב פרשת ממן, שם נקבע, כי יושב ראש ועדת הערר מוסמך להאריך את המועד להגשת ערר עד היום השישים מהיום שבו נמסרה דרישת התשלום לחייב, וכי אין לו סמכות להאריך את המועד מעבר לתקופה זו.

להלן הקטע הרלבנטי מפסק הדין שניתן בפרשת ממן:

" בענייננו, קובע החוק כי יו"ר ועדת הערר מוסמך להאריך את המועד להגשת ערר לתקופה מסוימת. כלומר, המחוקק לא שתק בשאלת הארכת המועד. אדרבה, המחוקק אמר את דברו בסוגיה וקבע כי הארכת מועד אפשרית עד ששים ימים. משמע, ששים ימים הם הגבול העליון להארכת מועד. מבחינה לשונית, לא ניתן לפרש את סעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) באופן שונה. נוכח קביעת המחוקק כי ניתן להאריך את המועד עד ששים ימים ולא מעבר לכך, מובן כי אין לוועדת הערר או ליו"ר ועדת הערר סמכות טבועה או סמכות כללית אחרת להורות על הארכה נוספת (ראו, בג"ץ 82/79 אבו חיר נ' המפקח על התעבורה, פ"ד לד(1) 655, 660-659 1979)). מכאן, שצדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי יו"ר ועדת הערר לא היה מוסמך להאריך למבקשים את המועד להגשת ערר. יוער, כי אילו הייתה שונה מסקנתנו בנוגע לפרשנותו של סעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), לא היינו נזקקים לסמכות טבועה על מנת לקבוע שקיימת סמכות להאריך מועד. זאת, שכן אלמלא הסדיר סעיף 30 לחוק את נושא הארכת המועדים, פתוחה הייתה הדרך להחלת ההסדר הקבוע בסעיף 22(ב) לחוק בתי דין מינהליים, המדבר על אפשרות הארכה מטעמים מיוחדים שיירשמו (ראו לעיל פיסקה 15).

20.   המסקנה כי לא ניתן להאריך את המועד להגשת ערר מעבר לששים ימים מתחייבת, כאמור, מלשונו של סעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב)."

                                                                          (ההדגשות אינן במקור, ע.ט.)

5.      לענייננו, מעיון בבקשת העוררת עולה, כי היא אינה כופרת בעובדה שדרישת התשלום הראשונה נושא הערר נשלחה לה לפני יותר משלוש שנים ביום 29.11.2009, וכי דרישת תשלום מתוקנת נשלחה לה ביום 7.2.2010, וטענה כי היא סברה בטעות שמדובר בדרישות תשלום המופנות לחברת דנית. משחלפו יותר מ-60 ימים ממועד שבו קיבלה העוררת את דרישות התשלום, אין ליו"ר הוועדה או לוועדה עצמה סמכות להאריך את המועד.

טענת העוררת שהיא לא ידעה על פסק הדין שניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי ב פרשת דרוקרמן אינה רלבנטית הן מאחר שהמועד להגשת ערר חלף ואין אפשרות חוקית להאריכו והן מאחר שאין שום קשר בין חובתה של העוררת להגיש ערר במועד לבין פסק הדין ב פרשת דרוקרמן, שניתן שנים לאחר מכן.

6.      אשר על כן, הבקשה להארכת מועד נדחית, וכפועל יוצא הננו מורים על מחיקת הערר. המבקשת תשלם למועצה הוצאות ההליך בסך של 2,000 ש"ח.

המזכירות תסגור את התיק.

ניתן היום,  י"ב אייר תשע"ג, 22 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.